פסק-דין בתיק ע"א 7805/02

השופט י' טירקל:

הרקע

1.        המערער מס' 1 (להלן - "המערער") נולד ביום 14.1.1971 לאמו, המערערת מס' 2 (להלן - "המערערת") בבית החולים "אסותא" בתל-אביב, הוא המשיב מס'  1 (להלן - "אסותא"). ד"ר אביגדור וולפסון, הוא המשיב מס' 2 (להלן - "הרופא"), ניהל את הלידה. במהלך הלידה התרחש "תשניק לידה" עקב צניחת חבל הטבור וכתוצאה ממנו נמנעה אספקת חמצן לעובר סמוך לצאתו לאוויר העולם. המערער נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין, שגרם לפיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים נוירולוגיים ופיזיולוגיים חמורים. בעטיים של אלה, מוגדר המערער נכה בשיעור של 100%, והוא סיעודי ותלוי לחלוטין בסובבים אותו.

2.        ביום 24.11.1993 הגישו המערערת ובעלה, אביו של המערער - שנפטר כשלוש שנים לאחר מכן - בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו להתמנות אפוטרופסים למערער. לטענת המערערת, סמוך למועד הגשת הבקשה, משקראו היא ובעלה כתבה בעיתון על מקרה דומה שבו הוגשה תביעה בעילת רשלנות, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי. לפיכך התחילו לברר את האירועים שהתרחשו במהלך לידתו של המערער. לפי הטענה לא ניתן היה לערוך את הבירור בלי הצגת צו אפוטרופסות לגורמים שונים, שמהם נתבקש מידע, לרבות אסותא. ביום 21.9.1994 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וציוה למנות את המערערת ואת בעלה אפוטרופסים למערער.

3.        ביום 23.2.1997 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיבים. התובעים היו המערער - שהוא חסוי, באמצעות המערערת, אמו, כאפוטרופא שלו - והמערערת, כמי שהיטיבה את נזקיו של המערער וכמי שניזוקה בעצמה. לטענת המערערים התרשלו המשיבים במהלך לידתו של המערער ולפיכך תבעו לפצותם עבור נזקי הגוף שנגרמו למערער, ועבור חסרון הכיס ועגמת הנפש שנגרמו למערערת מחמת מצבו הרפואי של המערער ועקב עלויות הטיפול בו. בכתב הגנתם כפרו המשיבים באחריותם וכן ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. ביום 30.10.1997 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לעניני משפחה בתל אביב והמרכז להכריז על המערער פסול דין מלידתו "לצורך המשך טיפול יעיל בעניניו" וביום 7.6.1998 נעתר בית המשפט לבקשתה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), בפסק דינו מיום 11.6.02, נעתר לבקשתם של המשיבים ודחה את תביעתם של שני המערערים מחמת התיישנותה.

תביעת המערערת

5.        לגבי המערערת קבע בית המשפט כי ידעה את העובדות המהוות את עילת התובענה סמוך אחרי הלידה, בזמן שנמסר לה מה ארע במהלך הלידה ועל המום שנגרם למערער. מכאן, שלא עומד לה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"), שלפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בית המשפט דחה את טענתה של המערערת, כי רק בשנת 1993 נודעו לה ולבעלה לראשונה העובדות המהוות את עילת התובענה, בכך שרק אז הבינה כי התקלה במהלך הלידה והמום שנגרם למערער הם תוצאה של רשלנות רפואית. בין כה ובין כה, קבע בית המשפט, כי היה בכוחה של המערערת לברר "במאמץ לא רב" את העובדות המהוות את עילת התובענה, ומשלא עשתה כן אין היא בגדר מי שהעובדות נעלמו ממנו, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

תביעת המערער

6.        לגבי המערער קבע בית המשפט כי מכיוון שהיה קטין בעת שנולדה עילת התובענה - דהיינו, ביום לידתו, 14.1.71 - התחיל מרוץ תקופת ההתיישנות לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות - שענינו "קטינות" - משמלאו לו שמונה עשרה שנים, ביום 14.1.89. מכאן, שבחלוף שבע שנים מיום זה - דהיינו, משמלאו למערער 25 שנים, ביום 14.1.96 - הרי שלפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התיישנה תביעתו. עוד דן בית המשפט בתחולתה של הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה, "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס - - -", וקבע שאפילו רואים, לענין הסעיף, מי שלקוי בשכלו כחולה נפש (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638 ( להלן - "ענין חכם")), לא חלה ההוראה בעניננו משום שלמערער היה "במשך כל ימי חייו (מיום היוולדו עד יום הגשת התביעה ואף לאחר מכן) מי שידאג לענייניו ולזכויותיו - הלא הם הוריו". לענין זה קבע כי הוריו של המערער היו אפוטרופסיו ברציפות, ממועד לידתו ועד למועד שבו הגישו את התובענה בשמו, לאמור: עד שמלאו למערער 18 שנים היו המערערת ובעלה אפוטרופסיו הטבעיים, לפי סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הכשרות"); ומיום שמלאו לו 18 שנים היו המערערת ובעלה "אפוטרופסים למעשה" של המערער, לפי סעיף 67 לחוק הכשרות. במהלך התקופה האחרונה יכלו, אפוא, המערערת ובעלה להגיש את התביעה בשמו של המערער - בין לפי סעיף 67 לחוק הכשרות - כ"אפוטרופסים למעשה" של המערער - ובין לפי תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי") - כ"אפוטרופוס וידיד קרוב" של המערער. לפיכך לא היה במינויים של המערערת ובעלה כאפוטרופסים למערער ביום 21.9.1994, כאמור לעיל, כדי שהתקופה שלפני כן, לא תבוא במנין. לענין זה הוסיף וקבע, כי סעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו מבחין בין "אפוטרופוס רגיל" שממנה בית המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין "אפוטרופוס טבעי" או "אפוטרופוס למעשה". לגישתו, "משנמצא מי שדואג ללוקה בשכלו" - ויהיה אפוטרופוס כזה או אחר - אין הצדקה שלא להביא פרק זמן זה במנין תקופת ההתיישנות. עוד קבע, כי המערערת ידעה, כאמור, את העובדות המהוות את עילת התובענה מיום לידתו של המערער, ולפיכך לא עומדת למערער הוראת סעיף 11 סיפא לחוק ההתיישנות, שלפיה בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה.

           המערערים מערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

טענות בעלי הדין

המערערים

7.        לטענת בא כוח המערערים לא ידעה המערערת במשך שנים רבות את העובדות המהוות את עילת התובענה. אמנם, הנזק שנגרם למערער היה ידוע למערערת סמוך אחרי הלידה, אך לא "מעשי ההתרשלות" שעשו המשיבים והקשר הסיבתי בינם לבין הנזק שנגרם למערער. לטענתו, הוסתרו עובדות אלה מהמערערת ומבעלה במהלך הלידה, והם הוטעו לחשוב ולהאמין במשך שנים רבות, כי המום שנפל במערער היה "גזירה משמים", ולא תוצאה של רשלנות. לטענתו, רק בשנת 1993 משקראו המערערת ובעלה כתבה בעיתון על מקרה דומה, שבו הוגשה תביעה בעילה של רשלנות, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי. לפיכך התחילו לברר מה התרחש במהלך לידתו של המערער. לפי הטענה לא ניתן היה לערוך את הבירור בלי הצגת צו אפוטרופסות לגורמים שונים, שמהם נתבקש מידע, לרבות אסותא. מכאן, שלפי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת המערערת רק משנת 1993, וממילא לא התיישנה.

8.        אשר לתביעתו של המערער טוען בא כוח המערערים כי יש לדחות את הפירוש שפירש בית המשפט המחוזי את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומארבעה טעמים: האחד, משום שאינו מתיישב עם ההלכה שהורה בית משפט זה בענין חכם. השני, משום שקביעתו של בית המשפט כי לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין הבדל בין "אפוטרופוס רגיל", המתמנה לתפקידו על ידי בית המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין "אפוטרופוס טבעי", או "אפוטרופוס למעשה", אינה מתיישבת עם ההבחנה בין אפוטרופוס טבעי לאפוטרופוס אחר המשתמעת מסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שלפיו לא בא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבו לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנים, וזאת אף על פי שבדרך כלל יש לו הורים שהם ה"אפוטרופוסים הטבעיים". השלישי, משום שאם רואים "אפוטרופוס למעשה" - לענין סעיף 11 לחוק ההתיישנות - כאפוטרופוס שמינה בית המשפט, מטילים בכך על "אפוטרופוס למעשה" נטלים וחובות שלא היה מודע להם, שחוק הכשרות לא התכוון להטילם עליו. התוצאה לעניננו היא שהמערערת ובעלה כ"אפוטרופסים למעשה" נדרשו לברר עובדות אודות מצבו של המערער כדי להגיש בשמו תובענה, לפני שתסתיים תקופת ההתיישנות. הרביעי, משום שלא הוכח כי המערערת ובעלה אכן היו "אפוטרופסים למעשה" של המערער מאז שמלאו לו שמונה עשרה שנים ועד שמינה אותם בית המשפט כאפוטרופסים בשנת 1994. בסיכום טוען בא כוח המערערים, שיש לפרש את סעיף 11 לחוק ההתיישנות כחל רק על אפוטרופוס שמינה בית המשפט. מכאן, שתביעתו של המערער, שהוגשה כשנתיים וחצי אחרי מינויים של המערערת ובעלה לא התיישנה.

המשיבים

9.        באי כוחם של המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בא כוח אסותא טוען כי המערערת ידעה את העובדות המהוות את עילת התובענה סמוך אחרי הלידה; כי המערערת ובעלה היו אפוטרופסיו למעשה של המערער מאז שמלאו לו שמונה עשרה שנים: להלכה - מכוח סעיף 67 לחוק הכשרות ("אפוטרופוס למעשה"); ולמעשה, בכך שייצגו אותו ופעלו בשמו לפני שמינה אותם בית המשפט להיות אפוטרופסיו; וכי לענין סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין להבדיל בין "אפוטרופוס טבעי" לבין "אפוטרופוס למעשה" ולבין "אפוטרופוס על פי מינוי". התוצאה היא שתביעתם של המערערים התיישנה ולפיכך דין ערעורם להדחות. לענין ערעורו של המערער טוען בא כוח אסותא, כי המערערת ובעלה היו אפוטרופסים למערער ברציפות, ממועד לידתו ועד מועד הגשת התביעה, וזאת גם מכוח סעיף 62 לחוק הכשרות, שלפיו פוקעת האפוטרופסות על פסול דין, "עם ביטול פסלותו על ידי בית המשפט". הואיל והמערער הוא פסול דין מאז לידתו ופסלותו לא בוטלה, הרי שהאפוטרופסות עליו עמדה בתוקפה במשך כל התקופה. גם מטעם זה לא חל כאן סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולפיכך התיישנה תביעתו של המערער. בא כוח הרופא הצטרף לעמדת בא כוח אסותא.

דיון